צפון יפו – המושבה הגרמנית אמריקאית
ב-22 בספטמבר 1866 ירדה מסיפונה של האנייה נלי צ'ייפין קבוצה בת 157 איש, איכרים, נגרים ובעלי מלאכה אחרים ממדינת מיין שבארצות הברית. אנשי הקבוצה, בראשה עמד הכומר, לשעבר השחקן, ג'ורג' אדמס, היו אנשי כנסיית המשיח, שהאמינו כי התיישבותם בארץ תכשיר את הקרקע לשיבת היהודים לארץ ישראל, דבר שיקדם את הגאולה ואת שיבת ישו עלי אדמות.
שנה קודם לכן סיירו אדמס וידידו אייב מקנזי בארץ, חפשו מקום מתאים להתיישבות, בחרו פרדס בראש גבעה צפונית לחומות יפו, בדרך שכם, וחתמו על חוזה לרכישתה עם יהודי מומר בשם הרמן לוונטל, שמספר חודשים לאחר מכן התמנה לסגן הקונסול האמריקאי בארץ. לוונטל קידם את פני הבאים ליפו, אולם בפיו היתה הודעה לא נעימה לראש הקבוצה ,הכומר אדמס, רכישת האדמה לא התבצעה, משום שלא הצליח להשיג פירמן (רישיון) מהשולטן התורכי לרישום הקרקע על שם המתיישבים האמריקנים. אדמס שחשש להודיע הודעה זו לאנשיו, אמר להם כי הכל כשורה. בינתיים הם הקימו מחנה זמני על חוף הים, אליו העבירו את המטען שפורק מהאניה, ובו בין היתר בתי-עץ טרומיים. הם לא ידעו לא רק על המכשלה בקניית הקרקע, אלא גם על כך שהמחנה אותו הקימו שכן בסמוך למקום הקבורה של נפגעי מגפת הכולירע שפקדה את יפו שנה קודם לבואם. תוך מספר שבועות מתו 9 מהמתיישבים, ברובם ילדים, מהמחלה.
לוונטל הצליח בינתיים לרכוש חלקת אדמה סמוכה, אותה רשם על שם נתין עותמאני, כדי לעקוף את בעיית הפירמן. המתיישבים החלו בהקמת המושבה, לפי המתוכנן: רחוב ראשי (היום רחוב אוורבוך) ורחוב חוצה (היום רחוב הופמן). ב-25 באוקטובר כבר הוקמו 10 בתים, ביניהם בית התכנסות וחנות. כל הבתים היו מבני עץ, ברובם בני שתי קומות, שכאמור, הובאו בחלקים מארצות הברית ונבנו בסגנון הקוטג' האמריקאי. רק בית אבן אחד בן שלוש קומות הוקם ע"י האחים דריסקו – מלון בשם גראנד הוטל. הבניין נמכר ב-1870 לארנסט הרדג, בנו של אחד ממנהיגי הקהילה הטמפלרית בארץ. הוא הפך אותו למלון מפואר בשם מלון ירושלים שחדריו נקראו על שמות שבטיישראל ועל שמות השליחים. כאן התאכסנו מרבית הצליינים שבקרו בארץ בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20. כתובתו היום: רחוב אוורבוך 4.
קשיים בירוקרטיים, סכסוכים שפרצו בין המתיישבים לבין עצמם, מחלות ומגיפות שפקדו אותם ויבול מועט מהמצופה, הביאו עד מהרה את מרבית המתיישבים לקשיים כלכליים ולחצים שלא יכלו לעמוד בהם, ומרביתם חזרו למולדתם בשנים 1867-1868, בתוכם אף אדמס עצמו. אחרון המתיישבים שנשאר במושבה היה רולה פלויד, שהביא עמו כרכרה מאמריקה, ופתח סוכנות משגשגת של תיירות והובלה. הוא נשאר בארץ עד מותו, וביתו נמצא היום, ברחוב בר-הופמן 17.
מבני המושבה הנטושים נרכשו ברובם על ידי אדם בשם מצלר, שמכר אותם לקבוצת טמפלרים מווירטמברג בגרמניה, בראשה עמדו כריסטוף הופמן וגיאורג-דוד הרדג, שהאמינו אף הם כי כינוסם מחדש של היהודים בארץ ישראל יביא להחשת הגאולה וכינון ממלכת אלוהים עלי אדמות . הטמפלרים הוסיפו בניינים למושבה ואף ניהלו בה מבני ציבור: בית חולים, בית מרקחת, מלון, מנסרה, בית בד וטחנת קיטור. הם התפרנסו ממסחר, הובלה, מקצועות חופשיים כמו רפואה ורוקחות ומלאכה, בעיקר התפרסמו כצבעים מומחים. בשנת 1881 היו במושבה 26 בתי מגורים, 8 מהם בתי-עץ. היא הוקפה בחומת אבן ונקבעו בה שני שערים שנסגרו בשעות הלילה. מבנה הציבור החשוב ביותר היה בית העם, שכן הטמפלרים לא האמינו בבניית כנסיות והיכלות. המקדש שהתכוונו לכונן היה בליבות האנשים. בשנת 1871 רכשו מבנה בן שתי קומות וחצר גדולה ליד מלון ירושלים, בו הקימו בית ספר, פנימייה ובית עם. הם הוסיפו לבניין שני אגפים, כנראה בתכנונו של האדריכל תאודור זנדל. בשנת 1877 נמכר הבניין לברון יוסטינוב. יוסטינוב שיפץ את הבניין והפכו למפואר בבתי המושבה. בחצר הגדולה הקים את אחד הגנים המתוכננים הראשונים בארץ, בתכנונו של בכור אלחדיף, מהבוגרים הראשונים של מקווה ישראל. הגן נודע ביופיו, ובנוסף לצמחים היו בו גם בעלי חיים, כגון, קופים ותוכים, והיו בו גם ממצאים ארכיאולוגיים. באמצע שנות התשעים של המאה ה-19 הפך את ביתו למלון, בשם מלון פארק על שם הגינה הגדולה, בה נהגו לטייל רבים מבני יפו. במלון זה התארחו הקיסר וילהלם השני ורעייתו בעת ביקורם בארץ ב-1898. פמלייתם שוכנה במלון ירושלים הסמוך.
לכבוד בואו של וילהלם השני תוכננה גם הנחת אבן הפינה לכנסייה שנבנתה במושבה – כנסיית עמנואל. כאמור לא צידדו הטמפלרים בהקמת כנסיות, אולם לאחר העברת מרכזם לירושלים השתכנו במושבה גם נוצרים אוונגלים שרצו להקים כנסיה, והברון יוסטינוב תרם למטרה זו את הקרקע. טכס הנחת אבן הפינה התעכב למספר ימים, והקיסר לא יכול היה להשתתף בו, אבל כמה ממלוויו נכחו בטקס, והקיסר ורעייתו תרמו את פעמון הכנסייה לאחר שנשלמה בנייתה ב-1904. תכנון הכנסייה נעשה ע"י האדריכלים ארנסט פוגט ופאול גרוט, אך הפיקוח על הבנייה נעשה ע"י בנימין זנדל, בנו של האדריכל תאודור זנדל. הכנסייה קיימת גם היום ברחוב בר-הופמן 13 ואפשר לבקר בה ואף לשמוע בה קונצרטים לעוגב.
המושבה הגרמנית-טמפלרית התקיימה עד שאנשיה גורשו מהארץ לאוסטרליה ע"י האנגלים בתקופת מלחמת העולם השנייה.
