נווה שאנן

מה הסיפור? אולי השכונה הטראגית בתל אביב. נווה שאנן הייתה שכונה סימפטית עד לשנות ה-90, אז נפתחה בה מפלצת הבטון, הזיהום והפשיעה המקוללת שנקראת התחנה המרכזית החדשה, שהחליפה את התחנה הישנה, שגם היא ישבה בנווה שאנן. התחנה הפכה את השכונה למוקד אזורי, אבל המבנים הקיימים שהיו בה הוזנחו וננטשו, העירייה הפקירה את האזור, ואל האזור הגיעו עוד ועוד פושעים, נרקומנים וחסרי בית. לצדם גם הגיעו לאזור אלפי פליטים, מבקשי מקלט ועובדים זרים אחרים, שלצד האתגרים שמביאה לשכונה אוכלוסיה שהרשויות מעדיפות לשכוח ממנה, גם נותנות לנווה שאנן גוון צבעוני ומיוחד שאין בשכונות אחרות. כך הפכה השכונה למוקד העימות בין התושבים שמתנגדים לנוכחות הפליטים בתל אביב – לבין ההפך הגמור, האנשים שמבינים שגם אנחנו בחרנו פעם מתופת. בשנים האחרונות מנסות הרשויות להרים שוב את נווה שאנן – המשטרה פועלת בשכונה באופן מוגבר והעירייה מנסה למשוך אוכלוסיות חדשות לשכונה, ובין לבין גם אפשר לראות פרויקטים חדשים של מגורים שנחנכים בה, שהם אולי הזדמנות ההשקעה הכי טובה בנדל"ן בתל אביב.

מאורעות מאי 1921 יצרו בעיה של פליטים, שנמלטו מהשכונות המעורבות ביפו , השתכנו ברחבי תל אביב באוהלים וחששו לחזור לבתיהם. הצפיפות, תנאי החיים הקשים, מחירי הדירות הגבוהים בתל אביב והחורף המתקרב, הביאום להכרה שעליהם לעזור לעצמם למצוא פתרון לבעייתם תוך אימוץ הכוחות ועזרה הדדית.

בתמוז תרפ"א יצא כרוז למחוסרי הדירות, שזימן אותם לאסיפה כללית, לדון על רכישת אדמה ובניין בתים על יסוד עזרה עצמית. לאסיפה בגיע קהל רב שהחליט לתארגן באגודה בשם "נוה שאנן".האגודה מנתה כ-400 חברים, מרביתם פועלים ובעלי מלאכה ומיעוטם, כ-20 חברים היו אמידים יותר, בעלי תעשייה שרצו להקים בשכונה בתי חרושת קטנים. חברי האגודה בחרו בוועד בן 10 אנשים, אשר רכש 262 דונם בסיוע הלוואות מבנק קופת עם, באדמת פרדסים מדרום-מזרח לתל אביב של אז, בסמוך לתחנה המרכזית של היום.

יו"ר הוועד היה יעקב פארמן, שהגיע ארצה בשנת 1919 באניה רוסלאן.פארמן, ממייסדי תנועת "רדיקל פועלי ציון" הביא עמו לארץ אוסף ציורים אותם הציג תחילה בהרצליה ואח"כ בתערוכה "תמידית" בשנים 1921-1922,וכן הביא עמו אוסף ספרים גדול.חזונו היה להקים יישוב כפרי בשולי העיר, שיענה על שאיפתם של חברי האגודה מקרב בעלי מלאכה ובני המעמד הבינוני לבית משלהם, אבל גם יאפשר להם לחיות חיי עבודה וקרבה לטבע. חברי האגודה הקימו ליד בתיהם משקי עזר, שסיפקו תוצרת חקלאית: חלב, ביצים וירקות לצרכיהם ולתושבי תל אביב. בשכונה הוקמו רפתות, מחלבות ומשתלת צמחי נוי. מפורסמת מכולן הייתה הרפת של משפחת חולודנקו. הוקמו בשכונה גם מספר בתי חרושת: בית חרושת לאבני ריחיים, לסודה, למכונות גזוז, לסוכריות, שני בתי חרושת למלט ולמרצפות ובתי מלאכה. רחובות השכונה תוכננו בצורת מנורת-קנים.

בשנת 1924 הוסמך ועד השכונה נוה שאנן  לנהל מו"מ עם עיריית תל אביב על הצטרפות השכונה לתל אביב וב-30 ביוני 1924 אישרה מועצת העירייה את סיפוח השכונה לתל אביב.כעבור שנה חוברה נוה שאנן לתל אביב ולמרכז המסחרי כשנסלל כביש ברחוב לוינסקי. ב-10 ביוני 1928ערכה השכונה חגיגה לרגל חיבור המים של נוה שאנן לעיריית תל אביב. בשנות הארבעים, לאחר שהוקמה בקרבת מקום התחנה המרכזית, אבדה נוה שאנן את צביונה הכפרי השקט והפכה לאזור מסחרי ורועש. בשנת 1956 הוקם בה קולנוע מרכז, ובשנות הששים והשבעים הפך השם נוה שאנן לשם נרדף למרכז קניות של נעלים זולות. בשנת 1967 הונחה בסמוך אבן הפינה לתחנה המרכזית החדשה, אשר נפתחה לבסוף באוגוסט 1993. ב-6 בספטמבר 1996 נחנך בנוה שאנן מדרחוב. בשנים האחרונות שינתה שוב השכונה את פניה, בהופכה למשכנם של עובדים זרים רבים.

יש לנו מעל 160 אלף חברים


    [wpcf7.remote_ip]

    קידום אתרים עם לאוס מדיה